המועצה מבטלת אירועים וסוגרת בתי ספר, אבל לא מציעה פתרון כלכלי להורים המושבתים
רטוריקת 'הניצחון' וה'חוסן' של מועצת שלומי נוגנת חזק בימים אלו — אבל עבור משלמי המיסים, השורה התחתונה כואבת. בעקבות ההסלמה הביטחונית, בוטלו כל אירועי פורים ביישוב, בתי הספר עברו ללמידה מרחוק בלבד, והתושבים נשארו בבתים ללא פינוי רשמי. ראש המועצה מחלק 'חיבוקים' על הקושי — אבל לא מספק פתרון כלכלי להורים שמתפגרים מהעבודה כדי ללוות ילדים בזום.
המהלך המוניציפלי: 'אסוף וסע' במקום שגרה
בהתאם להנחיות פיקוד העורף (מדרג 0–2) ולאיום מתמשך מכטב"מים וירי חיזבאללה, בוטלו גורף כל האירועים הציבוריים — כולל קרנות פורים, מסיבות קהילתיות ותוכניות חינוכיות. במקביל, נסגרו בתי הספר ועברו למתכונת למידה מרחוק. הפתרונות האד-הוק? חלוקת ערכות פורים בשיטת 'אסוף וסע' בכביש השירות, תחרות תחפושות מקוונת וחוברות צביעה בסופרים. ובניגוד לתחילת המלחמה — אין פינוי. המדינה וצה"ל החליטו שלא לפנות את שלומי [5].
המחיר הנעלם: ההורים כמגשימים את החוסן — ומשלמים את החשבון
אמפתיה אינה פיצוי. כאשר אין פינוי רשמי, אך יש סגירת מערכת החינוך, ההורים נאלצים לבחור בין פרנסה לבין אחריות לילדים. זה לא 'קושי יומי' — זה איבוד ימי עבודה, דרישה לא מוצה של מעמד עובד, ופגיעה ישירה בהכנסות משפחתיות. המועצה דורשת מהתושבים 'להיות אחראים על משפחתכם' [7], אבל לא מציעה מסגרת תמיכה, לא מתווה פיצויים ולא שיתוף פעולה עם משרד העבודה או הרשות לתעסוקה. בעוד 'עובדים חיוניים עובדים באופן מלא' [5], מה קורה לעובדים הלא-חיוניים שפרנסתם נפגעת — בלי הודעה, בלי הסבר, בלי אחריות?
זו לא רק שאלה של תכנון חירום — זו שאלה של נאמנות לקהל שמשלם מיסים. אם המועצה לא תדרוש מהמדינה פתרון כלכלי ברור, היא תהפוך לגורם שמעביר את עלות המלחמה ישירות לכיסים של התושבים.
