"שובו הביתה": זעקתו של מנו שלי בשם תושבי שלומי המפונים

תושב ותיק שנשאר ביישוב קורא לחבריו לשוב ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות: "די להזנחת הפריפריה, הגיע הזמן לפתרון אמיתי"

שלומי, יוני 2024 – שמונה חודשים חלפו מאז נאלצו תושבי שלומי לעזוב את בתיהם בעקבות הסלמת המצב הביטחוני בצפון, אך עבור רבים מהם, הכאב והתסכול רק הולכים ומעמיקים. על רקע הקולות הגוברים הקוראים לחזרה הביתה, בולט במיוחד קולו של מנו שלי, תושב ותיק שמסרב לוותר על המאבק.

סיפורו האישי של מנו
בראיון מיוחד ל"פורטל שלומי", חולק מנו את הנסיבות שהובילו אותו להישאר בשלומי ולהפוך למעין "שומר בית" של היישוב הנטוש. "כשקרה האסון הנורא בדרום ב-7 באוקטובר, הייתי בטוח שחובתי כהורה להרחיק את ילדיי מכל סכנה", הוא נזכר. "אבל אחרי כמה ימים, כשהתעשתי והבנתי שהלימודים של הבן שלי בכיתה י"ב במעלות חוזרים לשגרה, החלטנו יחד לארוז ולחזור הביתה, תוך נקיטת כל אמצעי הזהירות."

פרופורציות של סכנה מול נזק
מנו משוכנע שהפחד מפני האיום הביטחוני, הגם שהוא מובן, איננו פרופורציונלי כיום לסכנה האמיתית. "תסתכלו על העובדות", הוא אומר. "עד היום, אף תושב בשלומי לא נפגע פיזית מטילים או רקטות. אבל הנזק הנפשי, המשפחתי והחינוכי שנגרם לאחים שלי בבתי המלון הזמניים הוא עצום וארוך טווח. הוא גדול פי כמה וכמה מהסיכון שהיו נוטלים אילו נשארו כאן."

כלא ללא כותרת
ביקורתו של מנו על מתווה הפינוי וההשלכות הקשות שלו נוקבת במיוחד: "מה שעשו לאנשים האלה זה בלתי נתפס. לקחת משפחות, לדחוס אותן בחדרים ללא פרטיות, ללא עיסוק, עם שגרה רדודה של שלוש ארוחות ביום – זה מתכון בדוק לנזקים נפשיים שידרשו מחיר כבד שנים רבות אחרי. החינוך נרמס, הזוגיות סובלת, החיים מאבדים משמעות. זה כמו כלא, רק בלי השלט בכניסה."

המאבק להכרה ושוויון
הסיבה העיקרית שמנו מונה לאוזלת היד של הממסד היא חוסר האכפתיות כלפי הפריפריה. "בסופו של דבר, לא סופרים אותנו – לא בגלל שאנחנו מיעוט, אלא בגלל שאנחנו פריפריה", הוא קובע. "אם דברים כאלה היו קורים במרכז, המהומה הייתה מטלטלת את הארץ. אבל כאן? ההפגנות וההצהרות כבר לא מספיקות. הגיע הזמן למעשים. תחזרו הביתה – זאת אמירה שלא ניתן להתעלם ממנה!"

הדרך לשינוי – לחץ מלמטה
האסטרטגיה של מנו ברורה: חזרה המונית של התושבים ליישוב תהווה הצהרה חד משמעית ותפעיל לחץ שלא ניתן לעמוד בפניו על מקבלי ההחלטות. "ברגע שהרחובות כאן יתמלאו שוב, זה יהיה ברור לכולם שלא נסתפק יותר בהבטחות חלולות ובהסכמים עמומים", הוא אומר. "זה יהיה אות לממסד שדורשים פה סדר עדיפויות חדש, שיביא לפתרון אמיתי ומקיף של בעיות הביטחון בצפון".

הקריאה לאחדות ועזרה הדדית
לצד הנחישות ללחום על הצדק, מבין מנו גם את הקשיים והחששות של חבריו להתיישב מחדש בשלב זה. "אני מכבד לחלוטין את מי שפוחד מכל הלב על ביטחונו ועל חיי ילדיו – וכלפיהם אני בכלל לא מכוון. אבל כל השאר, אלה שהמצב פשוט נוח להם או שמפריע להם שאין תחבורה ציבורית – הם בעיניי מחויבים מצפונית לעשות מעשה ולהיות חלק מהפתרון."

עם הפנים לעתיד
בתקווה ובדאגה לעתיד, פונה מנו בדרישה נוקבת למנהיגי המדינה לגלות יותר אחריות ורגישות. "יש פה אנשים שהוצאתם מהבית בלי לתת את הדעת על העומק האמיתי של הפגיעה בהם. אסור להשלות את עצמנו שמדובר בפתרון קבע – זו השהיה במתח מתמשך שיבוא על תיקונו רק כשתתעשתו ותבינו שאי אפשר להמשיך ככה".

מסר אישי מהלב
את הראיון חותם מנו במילות פנייה אישיות לחבריו ושכניו, באהבה אך גם בתקיפות. "אני מדבר אליכם עכשיו כאל בני משפחה – די להיות בני ערובה של המציאות. נכון, בחוץ מפחיד, נכון, יש סיכונים. אבל יש דברים ששווה להתמודד ואפילו להילחם עליהם – החופש שלכם, השפיות שלכם, הבית שלכם. אז תחזרו אליו עכשיו ותשמרו על עצמכם."

לסיכום
סיפורו האישי והמסר הברור של מנו שלי נותנים ביטוי עז למצוקתם של תושבי קו העימות. כמו רבים אחרים, הוא מוכן לקחת סיכונים מחושבים ולהתמודד עם אי הוודאות, ובלבד שלא להשלים עם הפגיעה הנמשכת באיכות ובמשמעות החיים.

האם הקריאה שלו תישמע ותוביל לשינוי? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח – הרוח שמפגין מנו, רוח של מאבק, סולידריות ודבקות במטרה, תהיה מרכיב קריטי בהתמודדות של שלומי ושל כל יישובי העוטף עם אתגרי השעה.