מסעות בשלומביה — פרק ד׳: הבלשן שאיבד את כתובתו

בהפליגי מארמון הזיכרון הקצר, שם חזיתי בפקידים המוטחים מן הדלת המסתובבת, הבחנתי באופק בצללית שהציקה לי עוד מפרק קודם — מבוך ענקי העולה מן הים. ״היכל משרתי העם״ קראו לו המקומיים, אם כי שום נתין שפגשתי לא הצליח אי פעם להגיע לליבו.

שער המבוך הגדול

עם הגיעי אל שער המבוך, הבנתי מיד את ההיגיון של שלומביה: לנתינים — פתח צר שבקושי עכבר יחלוף בו. לפקידים — שער מפואר עם שטיח אדום, פתוח לרווחה. הנתינים עמדו בתור שלא זז, ממלמלים ביניהם: ״שמעתי שמישהו הגיע פעם לדלפק הפנימי, אבל זה היה לפני שלוש עונות, ומאז לא שמענו ממנו.״

תיבת הדואר של הדיו הנעלם

בתוך המבוך גיליתי שורת תיבות דואר מפוארות — אחת לכל חבר במועצת החכמים. אלא שהדיו שבו נכתבו שמותיהם היה מסוג מיוחד: דיו נעלם. על תיבה אחת נותרו רק שתי אותיות. על השנייה הופיע שם שונה לגמרי ממה שהיה אתמול. והשלישית נשאה שלט: ״עבר — אין כתובת למשלוח.״

יונת דואר ותיקה — אותה יונה מבולבלת שכבר פגשתי בפרקים קודמים — ישבה על התיבות כשעל מקורה משקפיים זעירים. היא הביטה בי בעייפות ואמרה בקול צרוד: ״גם אני כבר לא יודעת לאן לעוף.״

חדר ההדים

בלב המבוך נתגלה לעיניי חדר ההדים — אולם עגול ועצום. צעקתי: ״איפה המועצה?״ — ומן הקירות חזר: ״המועצה עסוקה.״ צעקתי שוב — ״חזור בעונה הבאה.״ ושוב — ״שאלתך נרשמה.״ ולבסוף — שקט מוחלט. על המרפסות מעל ראיתי תשעה כסאות מפוארים, אך רק צלליות ישבו עליהם. כשהצצתי בטלסקופ — הצלליות משחקות קלפים.

שערי הקסם הדיגיטליים

כאן הצטרף אליי הקוסם המלכותי ובגאווה הציג ארבעה שערי קסם דיגיטליים שנבנו בהשקעה אדירה. כל שער דרש לחש כניסה שונה. ניסיתי את כולם — ומצאתי את עצמי בחזרה בכניסה כל פעם. עכביש חכם בנה קורים על השער השלישי. ״השקענו הון עתק!״ קרא הקוסם. ״למה אף אחד לא משתמש?״

הנתינית שמצאה את הדרך

אולם בכל ממלכה יש ניצוץ תקווה. בשלומביה, הניצוץ לובש צורה של אישה קטנה עם מקל הליכה. היא ניווטה את כל המבוך, אספה שבעה-עשר מפתחות — אחד מכל פקיד — והגיעה אל הדלת. אלא שעל המנעול האחרון: ״המנעול הזה משתנה בכל ירח מלא.״

מאחוריה — טפסים שנדחו, אישורים שפגו, נוצות שבורות. אך עיניה בערו. רשמתי בפנקסי בהערצה: בממלכה שבנתה מבוך מושלם כדי שהנתינים יאבדו — היא סירבה ללכת לאיבוד.

ספינת האמת ממשיכה

הפלגתי מן המבוך בספינת ״אמת״. מאחוריי צפו תיבות דואר עם שמות דוהים, שרידי חדרי הדים, וקירות מבוך. אך לפניי — מראה שהקפיא את דמי: מבצר מפואר עם חומות זוהרות ומגדלי שמירה. אלא שכשהצצתי בטלסקופ — בתוך המבצר אין גגות על הבתים. משפחות יושבות תחת שמיים פתוחים.