המדינה בונה תחנה מודרנית, 24 ק"מ מנהרות וכביש 6 עד הדלת — אבל כשאזעקה שורקת, מי באמת מרוויח?
בזמן ששר התחבורה חותם על חוזים עתידיים לתחנת רכבת מודרנית בשלומי, עם 4 מנהרות באורך כולל של 24 קילומטרים ותקציב כולל של 18.7 מיליארד ש"ח — תושבים במחוז גליל מערבי מתעוררים בלילה מהזעקות של כטב"מים מבצע "שאגת הארי".
הנחת המבנה היא ברורה: חיבור תשתיתי = התפתחות = השראת תושבים. אבל הנתונים לא מסכימים. דו"ח אסטרטגי סודי של משרד הפנים (ספטמבר 2025) חושף כי רק 62% מתושבי שלומי שחזרו לאחר פינוי 2024 — לא 108%, כפי שדיווחה התקשורת הארצית. הסיבה המובילה? תרסקות תחושת הביטחון, לא מחסור במגרשים או בכבישים.
ההטבות הנדל"ניות נראות טוב על הנייר: מגרש לבנייה ב-50,000 ש"ח למילואימניק, 34 מיליון ש"ח לתכנון מחדש של מרחב ציבורי, והארכת כביש 6 עד למחלף שלומי/ראש הנקרה. אבל תושבים שואלים: האם מישהו בדק אם יש מקום לבנות בית חדש — כשאין מקלט ציבורי מעודכן ב-70% מהשכונות? האם מישהו חישב את עלות ההגנה על פרויקטים חדשים מול עלות החיסכון בהגנה על חיים קיימים?
הספין המוניציפלי מדבר על 'חידוש', 'התקדמות' ו'השתלבות'. אבל עבור משפחה שמתגוררת בקומה שנייה בלי מקלט, ולילד שמתאמן במערכת חינוך ללא תוכנית חירום מאושרת — זה לא חזון. זה סיכון ממוסך.
השאלה האמיתית אינה 'האם שלומי תצמיח?' אלא: מי ישלם את המחיר כשהתשתית תגיע — אבל לא יבואו אנשים שיעשו בה שימוש?
