הדור האילם: לאן נעלמו צעירי שלומי במלחמה?

הוואטסאפ בוער, הפייסבוק גועש — אבל דור שלם נעדר מהשיח

הוואטסאפ המקומי בוער מזעם על מקלטים והפייסבוק גועש סביב פקקים ויוקר המחיה, אבל קבוצת גיל אחת נעדרת לחלוטין מהשיח. בני ה-18 עד 30 בשלומי הפכו ל"שקופים" של המלחמה. איפה הם, למה הם שותקים, ומה הסכנה האמיתית שמסתתרת מאחורי השקט הזה?

מערכת "שלומי אונליין" עוקבת מדי יום אחר הדופק הציבורי של היישוב בימי מלחמת "שאגת הארי". אנו מנטרים את הזעם על היעדר המיגון, את התסכול מסגירת מוסדות החינוך, ואת זעקת בעלי העסקים. אך מתוך אלפי תגובות, הודעות ודיונים ברשתות החברתיות, עולה תמונה מדאיגה של נתק דמוגרפי: קולותיהם של צעירים בגילאי 18 עד 30 כמעט ולא נשמעים במרחב הציבורי והקהילתי של שלומי. הדור שאמור להיות מנוע הצמיחה של היישוב ביום שאחרי, פשוט נדם.

בחזית הלחימה, אך מחוץ לשיח האזרחי

השתיקה של צעירי שלומי אינה נובעת מאדישות, אלא ממציאות חיים בלתי אפשרית. רבים מהם נמצאים כעת בחזית, מגויסים למילואים או לשירות סדיר, ונלחמים מעבר לגבול. המחיר הכבד של הלחימה מורגש היטב ביישוב, כפי שחווינו רק לאחרונה עם נפילתו של בן המקום, גיבור ישראל אור דמרי ז"ל, בן ה-20, שנפל בקרב בדרום לבנון עת הגיע לחלץ חברים.

הצעירים שלנו נושאים בנטל הביטחוני הכבד ביותר, אך כשהם חוזרים הביתה להפוגה — או אלו מביניהם שמנסים לקיים שגרת לימודים ועבודה בצל האזעקות — הם מגלים שהמרחב האזרחי לא ממש סופר אותם.

נופלים בין הכיסאות

בחינה של מעני המועצה והמרכז הקהילתי חושפת את עומק הפער. המועצה משקיעה משאבים אדירים במתווי הפוגה לילדי גנים ולילדי בית הספר היסודי, ואף מפעילה את מרחבי הנוער עד שעות הערב המוקדמות. במקביל, מקודמים פתרונות לפינוי מצומצם למלונות עבור קשישים, ומאורגנים ערבי תרבות למבוגרים — הרצאות פנסיה, טברנות יווניות.

אך עבור צעיר בן 24 שחזר מלבנון, או סטודנטית בת 26 שמנסה ללמוד תחת אש רעמי התותחים — אין שום מסגרת מותאמת, פלטפורמה לשיתוף, או מערך תמיכה קהילתי ייעודי. הם ה"נוכחים-נפקדים" של שלומי.

מלכודת כלכלית וייאוש שקט

השתיקה של בני ה-18-30 ברשתות החברתיות אינה סימן לכך שהכל בסדר, אלא לעיתים קרובות סימן לייאוש. הצעירים הללו מתמודדים עם יוקר מחיה קיצוני: "המחירים כמו במרכז, השכר של פריפריה". העסקים הקטנים שבהם חלקם עובדים נאבקים לשרוד, וחלום הנגישות למרכז התרחק משמעותית עם דחיית פתיחת כביש 6 צפונה לשנת 2029.

כשאין אופק תעסוקתי ברור, כשהתחבורה קורסת, וכשהדיון הציבורי סובב אך ורק סביב מקלטים לקשישים ופעילויות יצירה לילדים — הצעירים מצביעים ברגליים, או פשוט מסתגרים בחדר.

הסכנה האמיתית לעתידה של שלומי אינה טמונה רק באיום הביטחוני מעבר לגדר, אלא בהגירה שלילית שקטה. אם קברניטי היישוב לא יתעוררו ויחלו לשלב את "הדור האילם" בשיח, בתוכניות הפיתוח ובשולחנות קבלת ההחלטות — המועצה אולי תצליח לבנות את 800 הממ"דים שהובטחו, אך היא עלולה לגלות שלא נשארו מספיק צעירים שיקימו בהם משפחות.

מה זה אומר לתושבים?

• למועצה ולמרכז הקהילתי: זה הזמן להקים "שולחן עגול" או פורום צעירים ייעודי. בני ה-20+ זקוקים למתחמי עבודה מרחוק (Hub) בטוחים, לערבי הפוגה מותאמים לגילם, ולכתובת ברשות שתסייע להם במיצוי זכויות, מלגות ותעסוקה ביום שאחרי המלחמה.
• להורים ולמשפחות: דברו עם הילדים הבוגרים שלכם. הם אולי לא כותבים פוסטים זועמים בפייסבוק, אבל הם חווים את המשבר בעוצמה רבה. שאלו אותם מה חסר להם ביישוב.
• לצעירים עצמם: מערכת "שלומי אונליין" קוראת לכם — השמיעו קול. המדור שלנו פתוח עבורכם לטורי דעה, לשיתוף מצוקות, ולדרישת זכויותיכם. קהילה שלא שומעת את צעיריה, מתקשה לבנות את עתידה.